אלבר קאמי הוא פילוסוף וסופר אשר הגותו מזוהה במיוחד עם הזרם האקזיסטנציאליסטי. קאמי נולד באלג'יריה בשנת 1913 לאב צרפתי ולאם ספרדיה. הוא נהרג בתאונת דרכים בצרפת בשנת 1960 כשהוא בן 46 בלבד.
בהגותו עוסק קאמי בשאלות מאתגרות אודות משמעות החיים, ובין יצירותיו המפורסמות נמצאים ספריו "הזר", "הדבר", המחזה "קליגולה" ויצירתו המפורסמת "המיתוס של סיזיפוס". יצירתו זו, אשר פורסמה לראשונה בשנת 1942, תורגמה לשפות רבות ובכללן לעברית, והפכה לאחת מן היצירות המזוהות ביותר עם קאמי.
בחיבורו "המיתוס של סיזיפוס", מעלה קאמי שאלות קשות ונוקבות אודות משמעות הקיום, ואינו חושש לגעת באחת מן השאלות הגדולות מכולן – מה הטעם בחיים שסופם ממילא לגווע. בשאלתו זו מצביע למעשה קאמי על אחד מן האבסורדים הקיומיים הגדולים מכל. לשם מה יעלה אדם מעלה – אם יודע כי ממילא יפול? לשם מה יחיה אדם – אם יודע הוא כי ממילא סופו למות?
שהרי כדי לחיות, אומר קאמי, עלינו לאחוז ברעיון כי יש טעם ויש משמעות לקיום. אך רעיון זה, לפיו אכן יש לקיום האנושי משמעות, מוטל בספק חדשות לבקרים, בכל פעם בה אנו נזכרים כי ממילא זמננו על פני האדמה קצוב וכאמור הכל סופו לגווע. אם כך הדבר, שואל קאמי, מה הטעם לסבול ולכאוב את החיים?
הקיום האנושי רצוף בקושי ומכאוב
שאלותיו האקזיסטנציאליסטיות של קאמי מרעידות את אמות הסיפים. הן מזכירות לנו כי הקיום האנושי סיזיפי וכולל בתוכו גם היבטים חוזרים ונשנים של קושי ומכאוב.
בחיבורו "המיתוס של סיזיפוס" נשען, כמובן, קאמי על המיתולוגיה היוונית ועל הסיפור המיתולוגי אודות סיזיפוס אשר נגזר עליו לגלגל סלע גדול במעלה ההר, ולראותו נופל בחזרה מן הפיסגה למטה – רק כדי לשוב ולגלגלו במעלה ההר. כך הוא עושה את דרכו מעלה ומטה, הלוך ושוב.
במובנים רבים, כאלה הם חיינו, בני האדם. אנו עולים במעלה החיים, יוצרים ועושים, בונים ומחברים – וכשם שעלינו – אנו נופלים, קמים ושבים מעלה – עד לנפילתנו הבאה. אם כך, שאלה גדולה היא, כיצד נוכל למצוא את הכוחות לשוב ולטפס במעלה החיים?!
מותר להרהר במשמעות החיים
שאלותיו הקשות של קאמי חשובות בראש ובראשונה לא בשביל התשובה הקונקרטית לשאלות אלה, אלא דווקא בשל העובדה כי קאמי מניח אותן לפנינו, ומסמן לנו כי שאילת השאלה הזו היא מותרת, הגיונית ואינה מצביעה על חולי. שאלת האבסורד הקיומי חולפת בראשם של אנשים בכל פעם שעלייתם במעלה ההר קשה ומעייפת, בכל עת שאדם מוצא עצמו נופל במורד ההר, ובכל שעה שאדם רואה כי איבד את זה שעד לפני רגע נדמה היה כשלו. שאלתו של קאמי מנרמלת, מתירה לשואלים את החוויה ומבהירה כי הם אינם לבד.
ובאשר לתשובה לאבסורד הקיומי, הרי שאין משמעות לחיים לבד מן החיים עצמם. הם מציבים אותנו פעם אחר פעם בפני אתגר ומשבר, ובכך ומזמינים אותנו לשוב ולנהל מחדש את דרכנו במעלה ההר. מבקשים כי ננסה לפסוע בה, בדרך, מעט אחרת מן האופן בו פסענו בה בעבר. כך הופכת הדרך הייחודית שלנו ממשקולת על צווארנו – לאוצר. אין זה מפתיע לכן כי כבר בשנת 1911, כשלושים שנה לפני שפרסם קאמי את יצירתו "המיתוס של סיזיפוס", כתב גם המשורר קוואפיס בשירו הדרך לאיתקה כי "הדרך – היא האוצר".
נכתב ע"י גדעון מנדה, אוגוסט 2022
